כל יציאה מהבית, בארבעת החודשים הראשונים לחייו של הינוקא שלי, הייתה מלווה בחרדות. הזמן היחיד שבו הוא לא בכה – היה הזמן שבו הוא היה מחובר לשד.
בין לבין, כשהייתי צריכה לעשות דברים שוליים כמו לאכול, להתקלח או לעשות פיפי, אני מניחה שלשכנים שלנו עלה חשש כבד על התעללות בתינוק יונק כי הצרחות הרמות איימו לנפץ בכל פעם מחדש, את עור התוף של בעלי האבוד שהחזיק את הצרחן הקטן ובאותו זמן העלה שאלות קיומיות כמו “למה גברים לא יכולים להניק?” .
אז צריך לצאת לטייל עם הבן הגדול? – צריך! וצריך לענות על צרכי התזונה הבסיסיים של הבן הקטן שלי? – גם צריך!
וככה, מצאתי את עצמי, חוששת לפני כל יציאה מהבית – ומה יקרה אם הגדול יברח לי ואני אצטרך לרוץ אחריו ובדיוק הקטן יבכה לאוכל? ומה יהיה אם הוא ירצה לישון ולא אצליח להרדימו בהנקה בחוץ כי הגדול בדיוק צורח לי באוזן “עוד במבה!!!” ואין לי עוד במבה לתת לו כי נגמר? והחולצה הזאת? היא היחידה שבלי כתמים של פליטה ובאופן כללי לא נראית כמו משהו שהרמתי הרגע מתחתית סל הכביסה, האם יהיה לי נוח להניק איתה?
אם יש משהו שהאמהות לימדה אותי היא שהדבר שהכי נכון לי לעשות זה לקפוץ למים העמוקים ולקוות ממש חזק שאצליח לשחות, כי להיערך מראש לכל תרחיש הוא בגדר משימה בלתי אפשרית. ולגבי הבגדים? זה קל, כי כל בגד הוא בגד הנקה. תלוי רק כמה חזק הילד צורח.
ככל שעברו הימים, ההנקה התבססה והמיומנות שלי בהנקה הלכה והשתפרה, הבנתי שגם אם אמצא את עצמי בכותונת משוגעים עם מנעולים, והתינוק יצרח בדציבל אחד יותר מהרגיל, אני בוודאות אוכל להוסיף לשמי האמצעי את השם “הודיני” כי בלי צל של ספק אצליח לחלוץ שד גם מכותונת כפייה.
יום יום, אני יושבת בגינה, מניקה קטני רדום, שחובק רגשות שנאה עזים לעגלה החדשה והמהממת שקנינו לו, ושקופץ בכל פעם שבה אני צורחת לגדול שיפסיק כבר לקחת מוצצים לילדים אחרים ושלא יגע בחתולה כי היא עלולה לשרוט אותו – וזה בדיוק כל מה שהוא היה צריך בשלב הזה של חייו: ידיים של אמא, חלב טעים, אוויר צח ולדעת שאחיו הגדול לא בסכנת חיים כי אמא לא מורידה ממנו את המבט שלה.
הינוקא גדל והתחיל לרווח מעט בין ההנקות, הסכים לשכב בעגלה ל2 דקות וחצי שבהמשך הפכו ל-10 דקות וחצי, וככל שהתקדמו הימים – היה מסתפק בהנקה לפני היציאה מהבית, הנקה קצרצרה בגינה ואחת נוספת כאשר חזרנו הבית.
באופן כללי, ההנקות הפכו נעימות יותר, קצרות יותר, מהנות יותר. הצרחן הקטן, הפסיק להיות צרחן, התעניין במתרחש סביבו ולמרות התפקיד המרכזי שהציצי גילם בחייו, הוא עדיין, מצא לנכון להתעניין גם בעולם שסביבו.
ועכשיו? עכשיו הוא בן 11 חודשים, יורד לבד מהמיטה כשאנחנו מתעוררים, אבל לא לפני שהוא מושך לי בפיג’מה, נוהם “המ-המ” ויונק בזריזות שוברת שיאים.
אין זמן אמא! אין זמן! העולם מחכה לי!
