הבן שלי לא קרא את “המדריך לקפיצות גדילה של התינוק היונק”

-דיי, נמאס לי! מחר על הבוקר אני מפסיקה להניק!

-מה ? מה את רוצה?

-דיי אין אני לא מרגישה את הגוף שלי! אני רוצה לישון על הבטן. חלאס. מחר אתה נוסע וקונה תמ”ל דבר ראשון על הבוקר. אני לא מניקה יותר.

בבוקר, אחרי שהיונק בן השלושה שבועות שלי נתן לי הפוגה קטנה וישנו בחיבוק שעתיים – בעלי מילמל בשקט “אני יוצא לעבודה, יש לנו בקבוקים נכון? איזה תמ”ל לקנות לו?”

הסתכלתי עליו במבט של “אוי ואבוי מה נראה לך שאמרת עכשיו?” – ואז נזכרתי שזו אני בכלל שהבטיחה להפסיק להניק ממש כמה שעות קודם.

“עזוב. לא צריך” עניתי בלחש.

בעלי הקמצן לתפארת חייך חיוך מבסוט וראיתי שעברה לשביב שניה במוחו התמונה בה הוא מדמיין את הארנק שלו יחד עם הכסף, נגרס לאלפי חתיכות קטנות והשאריות נאטמות בתוך קופסת תמ”ל. כזה הוא, בן אדם פרקטי, מבסוט כי חלב אם זה בחינם.

כולן כל כך מתוקות בקבוצות הפייסבוק, אמהות מקסימות, כולן בעלות תואר ראשון בשיטוטי רשת ממש כמוני. מדקלמות בעל פה את קפיצות הגדילה שנשמעות כמו סדר פעולות חשבון לאמא המניקה – רשמתי לעצמי עוד כשהתהלכתי עם כאבים באגן בלי שום סיכוי אמיתי לראות את המפשעה שלי “3,6,9” : 3 ימים, 3 שבועות, 6 שבועות, 3 חודשים, 6 חודשים, 9 חודשים. מהמם נכון! קל!

אז יופי, הבן שלי לא שמע על זה. הנקה אחת פשוט זרמה להנקה אחרת.

“הוא סיים לינוק?” – וואלה אין לי מושג! יש לי תחושה שמיום הלידה הוא עדיין לא סיים לינוק.  יום רודף יום, לילה רודף לילה. בכל לילה קשה הבטחתי לעצמי מחדש שבבוקר אני מפסיקה להניק, אבל כשהפציע הבוקר והלארג’ פינק אותי באיזה 40  דקות של שינה – כל אותם קשיים נעלמו כלא היו ואני מצידי התמוגגתי מהפלא הקטן הזה ומקסם ההנקה.

תהיתי לעצמי לא פעם, איך אני מתהפכת ככה? הרי רק לפני כמה שעות הייתי מוכנה למסור אותו לאבא שלו ולהגיד לו “קח, תניק אותו אתה, לא מעניין אותי כלום!” ועכשיו – שמישהו רק יעז למלמל לי “תני לו בקבוק” והוא ייראה איך אני מעיפה אותו על טיל.

את שלושת החודשים הראשונים של ההנקה שלו אני זוכרת כהנקה אחת גדולה עם הפוגות קצרות של ינוקא צרחן, הפוגות שבהן רצתי מהר למקלחת מטכ”לית שהכניסה בכל ערב מחדש אוויר לריאות שלי. 7 דקות שבהן הרגשתי כאילו אני בנופש בזנזיבר. “הוא צורח! הוא רוצה ציצי!” בסדר נו, מה אתם עושים סרט עכשיו. מסיימת לחפוף, מכבה את המים ותופסת טיסה בחזרה למציאות.

בעלי מושיט לי לידיים ינוקא עצבני ונרגן, שנרגע תוך פחות ממאית השנייה.

אנחנו מתמקמים בנוחות, אני מסדרת את הכריות ומתארגנת להפעיל קשב רב – כי כבר ברור לי שהוא ממש בעוד דקה ימלמל לי בשפה תינוקית, במבטא פולני,  כמה שאני לא אחראית וכמה לא בסדר מצידי לעזוב אותו ככה לכמה דקות עם האיש המוזר הזה שאין לו חלב בציצים.