עכשיו כשאני נזכרת וחוזרת לסרטונים בנייד, לצעוק בקולי קולות “תפשיטו אותי” בחדר הלידה דקה וחצי אחרי שהבן הקטן שלי הגיח לעולם, ייתכן וזה לא היה הרעיון הכי חד שהיה לי.
אבל צעקתי, והדבר היחיד שראיתי לנגד עיניי לאורך כל ההריון והלידה עצמה – היה איך אני מתפשטת, מניחים עליי את התינוק ואני מניקה אותו בעור לעור, אחותי מצלמת אותנו ואני נראית קורנת וזוהרת, מניקה ומהממת, עם שיער גלי ובלונדיני, ממש כמו ג’יזל בתמונה המפורסמת שלה שבה היא מניקה את בנה באמצע סט צילומים.
אז בסדר, לא קריטי, שההבדלים היחידים בין התמונות שלי ושל ג’יזל היו אולי השיער השמנוני, החלק והממש לא בלונדיני שלי, 25 הקילוגרמים של עודף המשקל, הפנים הנפוחות מצירי לחץ והעיניים הדומעות אבל בגדול, אם מסתכלים מלמעלה, וכשאני אומרת מלמעלה אני מתכוונת שאם מסתכלים מהחלל, אני וג’יזל נראינו ממש אותו הדבר.
והרגע הזה, היה הרגע הכי מופלא בכל המהות שלי כי זה היה הרגע שלו חיכיתי, ההתחלה של המסע המופלא שלי אל עבר ההנקה . ידעתי שאני אניק כשנכנסתי להריון, שלא משנה מה זה ידרוש ממני – אני אעשה תיקון בשבילי ובשביל הבן הבכור שלי, שלא זכה לאמא מניקה מחוסר ידע שלי ומעקשנותי הניצחת “זה הנקה, זה טבעי, איזו שטות! מה אני צריכה יועצת? אם אני לא מצליחה אני כנראה כמו אמא שלי, הרי גם לה לא היה חלב”.
אז הפעם, כשגיליתי 2 פסים על בדיקת ההריון ואחרי ששלחתי הודעת וואטסאפ לבעלי “אני בהריון” בצירוף תמונת המקלון – ניגשתי למחשב וכתבתי בגוגל “איך מניקים” – ממש ככה, גמעתי במשך 39 שבועות של הריון כל מידע אפשרי לגבי הנקה, כל מידע שיאיר לי על התקופה הקשה והתובענית של ההנקה בימים והחודשים הראשונים.
מהמם!! ילדתי!! מזל טוב!! אני חמושה בידע לגבי הנקה, תפסיקו לצלם אותו ותנו לי להניק כבר!
התינוק התחבר לינוק, ואני ידעתי, קראתי, שהלילה השני הוא קשה, ושזה לילה משמעותי וקריטי מאוד להצלחה של ההנקה – הייתי מוכנה להדביק את הילד אליי עם סלוטייפ ולהניק מצאת החמה ועד צאת הנשמה, העיקר שההנקה תצליח. בלילה השני, מצאתי את עצמי יושבת בחדר ההנקה של התינוקייה, עם הכותונת הגאונית הזו עם החורים בצדדים, שבאמת שקלתי לקחת אחת הביתה – ואני מניקה, והוא צועק! מניקה, והוא צועק! הלו? יש פה טעות חמוד, אני מניקה אותך. אתה צריך לינוק ולהיות רגוע ושליו ואני צריכה להיראות כמו מקטלוג לעידוד הנקה! אבל לא. הוא התחבר והתנתק, ובכה, ונרגע, ושוב התחבר, ונרדם, והתעורר, וצעק…אז הוא בכה ואני בכיתי ביחד איתו.
כשעלה השחר, האחות שנכנסה לתינוקייה מצאה אותי עם עיניים עייפות, אדומות מבכי ותינוק ישן – היא חייכה ואמרה לי “עכשיו זה רק ילך וישתפר”.
זה השתפר בהחלט, בחלק מהימים יותר, בחלק פחות, אבל זה השתפר. החודש הראשון נע אצלי בין תחושות של “איזה מדהים! פלא הבריאה! אני מניקה את הבן שלי” ובין “תקשיב לי ותקשיב לי טוב תינוקי, אם אתה לא נרדם עוד דקה וחצי ומשחרר לי את הציצי, אני בורחת ולא חוזרת יותר ואבא שלך יטפל בך יופי בלעדיי!!!!! ”
יום רודף יום, שעה רודפת שעה ועכשיו אני רודפת אחרי תינוק שזוחל כמו טיל בליסטי ברחבי הבית ומתחננת שיקח שנייה שלוק מהציצי כי מתחיל לי גודש.
