“אם תתני לו בקבוק הוא יישן לך בלילה, זה ידוע שהנקה לא מספיקה להם”. אני מסתכלת על האמא החמודה הזאת בגינה שהרגע שיחררה את המשפט הזה לאוויר כתגובה לזה ששיפשפתי עיניים ואמרתי שהקטן ישן רע לאחרונה. מצד אחד, יש לי חשק לשחרר לה איזו הערה עוקצנית כזו, שתעמיד אותה על טעותה ותהדהד במוחה כל היום…
כל יציאה מהבית, בארבעת החודשים הראשונים לחייו של הינוקא שלי, הייתה מלווה בחרדות. הזמן היחיד שבו הוא לא בכה – היה הזמן שבו הוא היה מחובר לשד. בין לבין, כשהייתי צריכה לעשות דברים שוליים כמו לאכול, להתקלח או לעשות פיפי, אני מניחה שלשכנים שלנו עלה חשש כבד על התעללות בתינוק יונק כי הצרחות הרמות איימו…
עכשיו כשאני נזכרת וחוזרת לסרטונים בנייד, לצעוק בקולי קולות “תפשיטו אותי” בחדר הלידה דקה וחצי אחרי שהבן הקטן שלי הגיח לעולם, ייתכן וזה לא היה הרעיון הכי חד שהיה לי. אבל צעקתי, והדבר היחיד שראיתי לנגד עיניי לאורך כל ההריון והלידה עצמה – היה איך אני מתפשטת, מניחים עליי את התינוק ואני מניקה אותו בעור…
-דיי, נמאס לי! מחר על הבוקר אני מפסיקה להניק! -מה ? מה את רוצה? -דיי אין אני לא מרגישה את הגוף שלי! אני רוצה לישון על הבטן. חלאס. מחר אתה נוסע וקונה תמ”ל דבר ראשון על הבוקר. אני לא מניקה יותר. בבוקר, אחרי שהיונק בן השלושה שבועות שלי נתן לי הפוגה קטנה וישנו בחיבוק שעתיים…